פסק-דין בתיק ע"פ 5853/12

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי) בת"פ 10392-04-12 מיום 24.6.2012, במסגרתה הורשע המערער בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וזוכה מביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.  ערעור זה מכוון כנגד הרשעתו של המערער.

עובדות כתב האישום

על פי כתב האישום, ביום 2.4.2012 הגיע המערער לחנות בה עבדה גרושתו (להלן: המתלוננת) והורה לה לתת לו כסף. המתלוננת סירבה ובתגובה לכך, תפס המערער את ידה, עיקם אותה בחוזקה, דחף את המתלוננת וגנב 50 ש"ח ממגירת הקופה. לאחר מכן, גידף המערער את המתלוננת ונמלט מהמקום. כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרם למתלוננת שבר תוך מפרקי באצבע ידה הימנית בגינו היא נזקקה לטיפול רפואי.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

הכרעת הדין

בית המשפט המחוזי סקר תחילה את הראיות שהונחו לפניו, כמפורט להלן.

           עדות המתלוננת: המתלוננת סיפרה בעדותה כי היא היתה נשואה למערער משך 45 שנה וכי הם גרושים מזה שמונה שנים. לדבריה, החנות שייכת לה ולמערער יחד, על אף שבשמונה השנים האחרונות היא עובדת בחנות לבדה ומפרנסת בין היתר את המערער. המתלוננת ציינה כי המערער הגיע לחנות מספר ימים לאחר שהשתחרר ממאסר, אז מסרה לו 200 ש"ח ואמרה לו שסכום זה יספיק לו עד לסוף השבוע. למחרת, הגיע המערער שוב לחנות וביקש לקבל כסף עבור תשלום למונית. המתלוננת מסרה למערער 25 ש"ח אותם שילם לנהג המונית. לאחר מכן, שב המערער לחנות וביקש סכום כסף נוסף. לטענת המתלוננת, משהשיבה כי אין ברשותה כסף קילל אותה המערער, תפס לה את היד והזיז אותה הצידה תוך שעיקם לה את האצבע. בשלב זה, לטענתה, הוציא המערער מהמגירה בה הוחזקו תקבולי החנות סכום כסף, ככל הנראה 50 ש"ח, אותו נטל ללא הסכמתה. בהמשך, לגרסתה, זרק לכיוונה המערער סלסלת ובה בגדים.

           עדותו של ד"ר רוני אימברג: ד"ר אימברג, רופא מומחה בתחום האורטופדי, הציג דו"ח סיכום ביקור שערך ביום 2.4.2012 וצילומי רנטגן של כף ידה של המתלוננת. בהתאם לדו"ח הביקור, המתלוננת הותקפה על ידי הגרוש שלה אשר עיקם את כף ידה הימנית. ד"ר אימברג אישר בעדותו כי הדברים שנרשמו בדו"ח נמסרו לו על ידי המתלוננת. בחקירתו הנגדית, ציין העד כי השבר באצבעה של המתלוננת הינו שבר תלישה שנגרם, בדרך כלל, על ידי עיקום של האצבע הצידה או חבלה סיבובית, להבדיל מפגיעה ישירה. לשאלת בא כוח המערער באם שבר כזה עלול להיגרם כתוצאה מדחיפה באמצעות האצבעות, השיב ד"ר אימברג כי הדבר יכול להיגרם אם האצבע נמתחה הצידה. בחקירתו החוזרת, אישר ד"ר אימברג כי שבר מסוג זה יכול להיגרם כתוצאה מתפיסת היד בחוזקה וסיבובה.

           עדותו של חיים: חיים, עובד הבנק הסמוך, סיפר בעדותו כי ביום האירוע נכנס לחנות, בירך את המתלוננת לשלום ויצא לבחון את הסחורה מחוץ לחנות, אז שמע קולות רמים של ויכוח. חיים שלל כי ראה תקיפה כלשהי או כי ראה סלסלות זרוקות בחנות כששב על מנת לשלם בעד הפריטים שרכש. עם זאת, הוסיף חיים כי כעבור שעתיים נכנסה המתלוננת לסניף הבנק בו הוא עובד, הצביעה על פלסטר שעל ידה ואמרה לו שזה מה שעשה בעלה.

           עדותם של חוקרי המשטרה: לפני בית המשפט המחוזי העיד רס"ל טליע בדר מתחנת משטרת זבולון אשר הציג את הודעות הנאשם מיום 2.4.2012 ומיום 4.4.2012 שנגבו על ידו ואת התיעוד החזותי של חקירתו. כמו כן, העיד לפני בית המשפט המחוזי רס"מ חיים ביטון אשר הציג את דו"ח הפעולה שערך ביום האירוע וסיפר כי דבריה של המתלוננת נגבו על ידו כשהגיע למקום בשעה 11:40 לערך. בדו"ח נרשם מפי המתלוננת כי הנאשם הגיע לחנות כשהוא שיכור, עיקם לה את יד ימין, לקח 50 ש"ח מתוך הקופה וזרק סלסלה של מוצרים לכיוונה. עוד צויין כי השוטר הבחין בנפיחות בזרת יד ימין של המתלוננת.

           גרסת המערער: בחקירתו הראשונה, מיום 2.4.2012, שנערכה זמן קצר לאחר האירוע, אישר המערער כי היה בחנות וכי שם את ידו על הקופה כדי לקחת כסף, אז הזמינה המתלוננת משטרה. המערער ציין כי החנות הינה בבעלותו וכי השכירות והספרים ברשויות המס מתנהלים על שמו, בעוד המתלוננת מנהלת את העסק בלבד. בחקירתו שלל המערער אלימות כלפי המתלוננת. בחקירה נוספת, מיום 4.4.2012, בה עומת המערער עם תצלומי הפגיעה שנגרמה למתלוננת, שב המערער על גרסתו לפיה כלל לא תקף אותה. לדבריו, המתלוננת היא שהכתה אותו בחזהו, אז נפל ויצא מהחנות. המערער ציין כי נכנס מאחורי הדלפק כדי ליטול ניירות מהמגירה, אך משעומת עם גרסתו הקודמת, טען כי ביקש לקחת גם כסף וגם ניירות, אך בסופו של דבר לא הספיק לעשות כן.

           בעדותו לפני בית המשפט המחוזי שב המערער וטען כי הוא הבעלים של העסק והעסק מתנהל על שמו. המערער העיד כי ביום האירוע המתלוננת מסרה לו 25 ש"ח על מנת שישלם למונית. בהמשך נכנס המערער מאחורי הדלפק תוך שהוא עובר מאחורי גבה של המתלוננת. בשלב זה, הכתה המתלוננת את המערער והפילה אותו לרצפה. המערער קם ונמלט מהחנות. בעדותו הכחיש המערער כי תקף את המתלוננת או כי לקח כסף מהקופה בחנות. משנשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הגיש תלונה כנגד המתלוננת השיב כי בסמוך לאירוע הגיע לחנות אותה הוא משכיר וביקש מהשוכר להתקשר למשטרה. אולם, זמן קצר לאחר מכן הוא נרגע ובהתחשב בכך שהיה זה ערב חג, נמלך בדעתו והחליט שלא הגיש תלונה במשטרה. עוד ציין המערער כי בדרכו לאותו שוכר עצר לבקר חבר שהינו רופא משפחה במקצועו.

בית המשפט המחוזי בחן אם מתקיימים יסודותיהן של העבירות מושא כתב האישום. באשר לעבירת השוד, קבע בית המשפט כי זו לא הוכחה משלא מתקיים יסוד ה"גניבה", הכוללת נטילה של דבר בלי הסכמת בעליו וללא תביעת זכות בתום לב. בית המשפט ציין כי לפי עדותה של המתלוננת קיימות למערער זכויות בחנות וכי המתלוננת עצמה לא כפרה בזכותו ליטול כסף מהקופה. למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי לא התקיימה אצל המערער המודעות להיעדרה של תביעת זכות בתום לב וכי מדובר למעשה בטעות במצב דברים לפי סעיף 34יח לחוק העונשין. בשולי הדברים העיר בית המשפט כי גרסתה של המתלוננת בנוגע לנטילת הכסף מן הקופה "התערערה במעט" בחקירתה הנגדית. לאור האמור, בית המשפט זיכה את המערער מביצוע עבירת השוד בנסיבות מחמירות.

           ביחס לעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות קבע בית המשפט כי אין חולק שלמתלוננת נגרמה חבלה חמורה וכי עיקר המחלוקת נוגע לשאלה מה גרם לכך. בית המשפט ציין כי חיים שנכח במקום בזמן האירוע העיד כי לא ראה כל תקיפה מצד מי מהצדדים, לכן נותרה גרסתם של הצדדים זו מול זו ללא עדויות ישירות נוספות. בית המשפט קבע כי המתלוננת הותירה רושם חיובי ומהימן וכי גרסתה ראויה לאמון. הוטעם כי עדותה של המתלוננת לא התאפיינה בהגזמה או בהפרזה. כך, כאשר נשאלה המתלוננת מתי "גנב" המערער את הכסף מהקופה, התרעמה על השימוש בביטוי גנב בהשיבה "זה לא גנב, הוא לא גנב. הוא לקח את הכסף. לא רציתי לתת לו. הוא ביקש ולא רציתי לתת לו ואז הוא לקח את זה בכוח" (עמ' 17 לפרוטוקול). עוד צויין כי המתלוננת גוללה את סיפורה באופן מפורט התואם את המציאות. כך, סיפרה המתלוננת כי המערער "תפס לי את היד והזיז אותי הצידה חזק ועיקם לי את האצבע" (עמ' 11 לפרוטוקול). בהמשך שבה וסיפרה כי המערער "תפס וסובב את כף היד" (עמ' 12 לפרוטוקול), "תפס לי את היד ועיקם אותה" (עמ' 16 לפרוטוקול), ו"לפת את כף יד שלו על כף ידי" (עמ' 17 לפרוטוקול). לעומת זאת, נקבע כי גרסתו של המערער אינה ראויה לאמון. הוטעם כי המדובר בגרסה כבושה אשר עלתה לראשונה בחקירתו השניה של המערער במשטרה לאחר שבחקירתו הראשונה הכחיש כל מגע עם המתלוננת. עוד הוטעם כי יש לזקוף לחובת המערער את הימנעותו מלזמן עדים שלטענתו היה בכוחם לאשש את גרסתו ובהם השוכר ורופא המשפחה אותם כנטען ביקר לאחר האירוע. בית המשפט ציין עוד כי תיאור התקיפה על ידי המתלוננת תואם את עדותו של ד"ר אימברג, לפיה השבר שנגרם לה מקורו בדרך כלל בעיקום של האצבע הצידה או בחבלה סיבובית ולא בפגיעה ישירה מסוג אימפקט. כמו כן, נקבע כי קיימים חיזוקים לגרסת המתלוננת בדברים שמסרה לרס"מ ביטון ולחיים, כעולה מעדותם, וזאת בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).

           לאור האמור, קבע בית המשפט כי המערער תקף את המתלוננת וגרם לה חבלה חמורה באצבע ידה הימנית. בהמשך, קבע בית המשפט כי מתקיים היסוד הנפשי של מודעות לטיב המעשה ולאפשרות הגרימה לחבלה חמורה וכן פזיזות, לכל הפחות, ביחס לאלו. כן נקבע כי בהינתן שהמערער והמתלוננת היו נשואים בעבר, מתקיימות בענייננו נסיבות מחמירות. על כן, הרשיע בית המשפט את המערער בביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

גזר הדין

ביום 12.7.2012 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי השית על המערער בגין הרשעתו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כמו כן, הורה בית המשפט על הפעלת מאסר מותנה בן 10 חודשים שהוטל על המערער בת"פ 43703-05-11 בבית משפט השלום בקריות, אשר נקבע כי ירוצה במצטבר לעונש המאסר. בנוסף הושתו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי שהמערער לא יעבור ויורשע בעבירת אלימות שחבלה בצידה במשך שלוש שנים ממועד שחרורו.

נימוקי הערעור